חמסי נ' בבילון בע"מ

פסק דין

1.בבילון הנתבעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, בפיתוח ובמכירת תוכנות ובהענקת שירותים מקוונים בתחום השפות והתרגום.

התובע עבד בה כמפתח תוכנה במשך למעלה משנתיים וחצי, מיום 3.2.08 ועד ליום 21.10.10. בתחילת עבודתו עמד שכרו על 22,000 ₪ לחודש, ולכך נוספה תוכנית אופציות וזכויות סוציאליות שונות. בסמוך לאחר תחילת העבודה הועמד לרשות התובע רכב צמוד (ליסינג) תמורת ניכוי 2,500 ₪ ממשכורתו.

בפנינו תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו בעקבות ניתוק יחסי העובד ומעביד, שאירע בנסיבות עליהן קיימת מחלוקת עמוקה בין הצדדים.

גרסת הצדדים לאירועים שהובילו לסיום יחסי העבודה

2.נוכח המחלוקת העמוקה שבין הצדדים אף בקשר לחלקים נרחבים מהתשתית העובדתית, נסטה ממנהגנו בכתיבת פסקי דין ונתחיל בתיאור גרסת כל אחד מהצדדים לארועים שהובילו לסיום יחסי עובד ומעביד, כפי שזו פורטה בכתב התביעה מצד אחד, ובכתב ההגנה מצד שני.

3.לטענת התובע, עוד במהלך עבודתו החלה בבילון לנהוג בו בחוסר התחשבות קיצוני, באופן שגרם לו לנזקים בריאותיים חמורים עד כדי הרס בריאותו. לטענתו, העמדה שבה עבד לא היתה מותאמת לשעות העבודה הארוכות, ובשל כך נגרמו לו כאבים עזים בפלג גופו העליון, והוא נדרש לשימוש במשככי כאבים חזקים, ואף ביקש להחלים בביתו, אך בבילון דרשה במפגיע שימשיך לעבוד. כך, ביום 16.6.10 אושפז התובע עקב מצבו. לטענתו, עוד במהלך אשפוזו נמסר לו על ידי בבילון שאם לא ישוב מידית לעבודה עם שחרורו מאישפוז, הוא יפוטר. בבילון, לפי התובע, שלטה בו "שלטון של טרור ממש" (סעיף 9 ט' לכתב התביעה) ובשל כך נאלץ התובע פעם אחר פעם להתייצב לעבודה חרף מחלתו שגרמה לו לכאבים קשים. עוד לטענתו, במהלך התקופה האחרונה לעבודתו הוא בוזה והושפל על ידי מנהלים שונים בנתבעת, ששיתפו עובדים אחרים במידע אישי וחסוי אודותיו, והפכו אותו בכך למושא ללעג ולקלס במקום העבודה.

התובע מוסיף וטוען שבבילון החליטה בסופו של דבר להפסיק את עבודתו אצלה משתי סיבות: האחת, מחלתו, והשניה, רצונה להתחמק מתשלום אופציות ובונוסים שהיתה אמורה לשלם לו בסמוך לאחר פיטוריו. לטענתו, ביום 21.10.10 קיבל זימון לשימוע שהיה אמור להתקיים ביום 24.10.10. לטענתו, בשל הלחץ הנפשי שהלך והצטבר לאורך חודשים שבהם בבילון התעללה בו מבחינה נפשית, הוא החליט להישאר בבית תוך ניצול אישור מחלה שהיה בידיו, ולא להגיע לעבודה ביום 24.10.10, ולאחריו. לשיטתו, בעקבות זאת החלה מסכת התנכלויות והתנהגות אלימה ואגרסיבית כלפיו שלא הייתה "מביישת מעסיקים בעולם השלישי" (סעיף 25 לכתב התביעה). בין היתר, נמסר לו ביום 9.11.10 כי הנתבעת רואה בהתנהגותו ואי הגעתו לשיחת השימוע משום התפטרות על דרך נטישה של מקום העבודה, בהמשך נחסם המחשב שלו לשימוש מרחוק, וביום 25.11.10 "נגנב" רכב הליסינג שלו על ידי בבילון, עם כל החפצים האישיים שלו שהיו בתוכו.

4.בבילון בכתב הגנתה הכחישה את טענות התובע מכל וכל. לטענתה, התובע לא היה עובד חרוץ, בלשון המעטה, וכבר בשלהי 2009 נשקלה האפשרות להפסיק את עבודתו. במהלך 2010 חלה הרעה ניכרת בתפקודו, ומסיבה זו הוא זומן לשימוע ביום 21.10.10. לשיטתה, משלא התייצב התובע לעבודה ולשימוע ביום 24.10.10, יש לראותו כמי שנטש את מקום עבודתו. בבילון מדגישה שהתובע לא הודיע לה באופן מסודר מה פשר היעדרותו, וניתק איתה קשר, בין היתר בכך שלא השיב לשיחות טלפון. לפי בבילון, רק ביום 15.11.10, קרוב לחודש ימים לאחר שנטש את מקום עבודתו, טרח התובע להמציא לה אישור מחלה, שעל פניו נראה מופרך מסיבות שונות אותן היא מפרטת בכתב הגנתה. לפיכך ביקשה בבילון מהתובע להיבדק על ידי רופא מטעמה, אך הוא סירב לכך. בנסיבות אלה, הגישה בבילון תביעה כנגד התובע שבה הוא נדרש לשלם לה דמי הודעה מוקדמת, הוצאות דלק, הוצאות טלפון, תשלום לחברת הליסינג והחזר הפרשות סוציאליות ששולמו לו ביתר. בבילון מדגישה שניתוקו של התובע ממערכות המידע שלה נעשה על פי נהליה ונוכח נטישתו את מקום עבודתו, וכן היא מאשרת שלאחר שדרשה ממנו להשיב את הרכב, והוא סירב, היא נטלה, לטענתה כדין, את הרכב שניתן לו לשימושו במהלך עבודתו, והחזירה אותו אליה.

דיון והכרעה

5.בדיון ההוכחות בתיק זה העיד התובע בלבד מצד התביעה, ומצד בבילון העידו ארבעה עובדים: מר שלומי צייג, סמנכ"ל טכנולוגיות, מר יוסף ג'ו ארנון סגן הנשיא לפיתוח, גב' שנית פאר צפוני סמנכ"לית הכספים וחשבת השכר גב' אתי הוק. בנוסף העיד לטובת בבילון גר מר יובל אביגיא, עובד לשעבר. נציין כבר כאן שהתרשמנו לחיוב ממהימנותם של העדים מטעם בבילון.

6.לאחר שבחנו את מכלול חומר הראיות שבתיק, והתרשמנו מעדויות הצדדים בפנינו, החלטנו לקבל במלואה את גרסת בבילון לנסיבות סיום עבודת התובע, ולדחות במלואה את גרסת התובע. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו.

7.נדבך מרכזי בטיעוני התובע היתה טענתו שהוא אחז בידו באישור מחלה (נספח ט"ו לכתב התביעה) שהוצא כדין, ביום 21.10.10 (היום שבו זומן לשימוע), ושעל פיו הוא היה בתקופת מחלה עליה הודיע למעסיקתו. מכאן טענתו שאין להתייחס אליו כאל מי שהתפטר או נטש את עבודתו. אנו דוחים את הטענה, וקובעים שבבילון היתה רשאית להתעלם מאישור המחלה, ולקבוע שהתובע נטש את עבודתו. להלן נסביר כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית אנו מקבלים כמהימנה וכמוכחת את גרסת בבילון שאישור המחלה הועבר לידיה רק ביום 15.11.10, דהיינו לא פחות משלושה וחצי שבועות מהמועד שהוצא (ראו לעניין זה ההפניות לעדויות והראיות לכך כפי שהן מפורטות בסעיפים 35 עד 51 לסיכומי בבילון, אך במיוחד את התכתבות המיילים וספציפית את המייל מוצג 14 שבו כתב התובע באותו היום "על פי בקשתך מצורף קובץ אישור מחלה"). בנסיבות, ובשים לב לכך שבבילון ניסתה כל אותה עת להבין מהתובע מדוע הוא נעדר מהעבודה לפרק זמן כה רב, וספציפית מדוע לא הגיע לשימוע, המצאת האישור לנתבעת באיחור כה רב מעוררת לדעתנו כשלעצמה תהיות לגבי תוקפו;

שנית המדובר באישור מחלה שהוצא לאחר שהתובע התלונן תלונה סובייקטיבית-כללית בדבר כאבים, להבדיל מאישור שהוצא על בסיס מחלה מאובחנת כלשהי. האישור הוצא, בעיתוי שמעורר באופן טבעי חשד, ממש באותו יום חמישי שבו זומן התובע לשימוע לפני פיטורים. תקופת אי הכושר הארוכה הנקובה בו, לא פחות מ-39 ימים, נדמית על פניה כבלתי-סבירה ביחס ל"מחלה" הנקובה בו. בנסיבות אלה, היתה בבילון רשאית על פי דין להזמין את התובע לבדיקה אצל רופא תעסוקתי מטעמה (ראו: סעיף 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה) תשל"ז-1976), כפי שאכן עשתה (סעיף 22 לתצהיר שנית, מוצג 22 למוצגיה). משסירב התובע להיענות לבקשה זו, ואף סירב לבקשת בבילון לאפשר לה לעיין במסמכים רפואיים הנוגעים אליו כדי לבחון את מהימנות האישור, הייתה בבילון רשאית להתעלם ממנו, שכן:

"תובע אינו יכול להישמע בטענה כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבעת ראיות שהן רלוונטיות לבירור התובענה ונדרשו לנתבע לביסוס הגנתו. קנה-המידה שעל-פיו ייקבע היקף זכותו של התובע לפרטיות הוא אפוא מידת הרלוונטיות שבמסמכים שגילויים נדרש לבירור המחלוקת" (רע"א 8551/00 אפרופים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102 (24.12.00), וראו גם: ת"א 995/05 ליפניצקי נ' מיקוד אבטחה שמירה שוצניירותים ונקיון (9.6.09); ע"ע 656/08 מק נ' לוי פמלי (20.1.11)).

שלישית כאן המקום לציין שבמסגרת ההליכים המקדמיים בתיק זה ביקשה בבילון מבית דין זה לחייב את התובע לחתום על ויתור על סודיות רפואית לטובתה, בין היתר כדי לנסות לאמת את טענות התובע בדבר מצבו הרפואי הקשה בימים שלפני ואחרי זימונו לשימוע. התובע סירב לכך בתוקף. בהחלטה שניתנה על ידי כב' סגן הנשיאה שמואל טננבוים ביום 24.7.12, נדחתה בקשת בבילון, מהנימוק ש"מדובר בפגיעה שאינה מידתית בפרטיותו של התובע". יחד עם זאת, באותה החלטה נקבע מפורשות ש"ככל שהמותב שידון בתביעה ישתכנע כי התובע סירב לבדיקה רפואית מטעם הנתבעת... הוא יהא רשאי לשקול נתון זה לצורך מתן פסק דינו". משמעות הדברים הינה שהתובע "הוזהר" גם במהלך ההתדיינות שבפנינו שלסירובו לאפשר לבבילון כל גישה לתיקו הרפואי עשויה להיות משמעות ראייתית שלילית מבחינתו, דהיינו שבהחלט סביר שהיא תחזק את טענות בבילון. זאת, בין היתר בהינתן ששאלת מצבו הרפואי ביום שבו זומן לשימוע ובימים שלאחר מכן עמדה במוקד המחלוקת בין הצדדים (לזכותו של עובד לסרב לדרישת מעסיקו לעבור בדיקה רפואית או למסור מידע רפואי, אך בד בבד להשלכות השליליות מבחינתו שעשויות להיות לכך, ראו והשוו: דיון מח/169-3 הסתדרות עובדי המדינה ומאיר נוני נ' מדינת ישראל, פד"ע כא 38, 49 (2.8.89));

רביעית התובע מצידו לא המציא תיעוד כלשהו בדבר תרופות או טיפולים רפואיים או פרא רפואיים שעבד באותה "תקופת מחלה ארוכה" שבה שהה. לכך יש משמעות ראייתית שלילית כבדה במיוחד מבחינתו, בשים לב לכך, שכפי שציינו רק עתה, הוא עצמו לא איפשר לבבילון לבדוק אותו על ידי רופא מטעמה (כפי שהוא עצמו הודה בעדותו, עמ' 24 ש' 11), ואפילו לא איפשר לה לגשת אל תיעוד רפואי רלוונטי אודותיו (ובמובן זה, אין בידינו כמובן לקבל את טענתו בעדותו בפנינו בקשר לכך ש"לא ידעתי שאני צריך להביא..." עמ' 25 ש' 24 ואילך);

חמישית הוכח בפנינו שבמהלך אותה "תקופת מחלה" ארוכה שבה טען התובע שהוא נמצא בביתו, נאנק מכאבים, הוא עשה שימוש אינטנסיבי ביותר ברכב החברה שהיה אז בידיו, באופן שנסע באותו החודש לא פחות מ- 5,600 ק"מ ברחבי הארץ (ראו מוצג נ/4 דו"ח רכישות דלק מפזומט, וכן מוצג 15 למוצגיה). לא מיותר לציין שהופנו אל התובע לא מעט שאלות בהקשר זה בחקירתו הנגדית, ולמעט אמירות כלליות, לא מפורטות ולא מבוססות, על כך שאחיו או אחרים נהגו ברכב ולא הוא, לא היה בידיו הסבר מספק לעניין זה (עמ' 19 ש' 25). נציין שמתשובותיו עלה בבירור שבכל מקרה לפחות חלק מהנסיעות בוצעו על ידו (עמ' 12 ש' 9);

שישית אנו מקבלים כנכונות את עדויותיהם של אנשי בבילון שבמהלך תקופת שהייתו של התובע באותה "תקופת מחלה" הם ניסו מספר גדול של פעמים ליצור עימו קשר טלפוני, אך התובע לא טרח להשיב, ולמעשה ניתק כל קשר זולת מיילים מחשידים ובלתי אמינים על כך ש"אני חולה אעדכן כשאבריא".